אודותיי

שנים שאני מצלמת מקומות: מוארים וחשוכים, מבודדים ומרכזיים, מקומות שהאדם יצר ומקומות שהטבע יצר.
המקומות מצולמים תוך שיטוט ברחבי העולם, דרך הטלפון הנייד .
הם מעולם לא נועדו להפוך ל”קלפי מקום”, הם צולמו בספונטניות כחלק מהדרך.

לימים שאלתי את עצמי, מה משך אותי לצלם דווקא מקום אחד על פני האחר? מה סקרן אותי בבית מסוים? בדלת ספציפית? בספסל האחד? מה באותו מקום “קרא” לי לעצור ולתעד אותו?

עם הזמן התוודעתי לאופן בו מקומות שונים משפיעים על המציאות הפנימית- נפשית שלי. מדבר למשל מעורר בי עצב, דשא מחזיר אותי למחוזות הילדות, דלת עתיקה מעוררת בי סקרנות.

למעשה, נגלתה בתוכי ההבנה כי מקומות פנימיים בנפשנו- אותם המקומות בהם “נרשמו” חוויות שונות לאורך השנים, “מתעוררים לחיים” במפגש עם מקומות ממשיים בעולם.
החיבורים הללו מרתקים אותי, והם ההשראה ליצירת קלפי מקום.

עדי אליאל לשם- מטפלת באומנות ופסיכותרפיסטית יונגיאנית

אודות הקלפים

מקום- מילה רבת משמעויות ורבדים:
מרחב, בית, אלוהים, שורש, מיכל… אלו רק חלק מהאסוציאציות שהדהדו בסביבתי הקרובה.
איזו אסוציאציה המילה “מקום” מעלה בך?

אנחנו נולדים אל תוך העולם-אל תוך מקום ממשי, אל תוך מציאות חיצונית, עם איזשהו עולם-עם מקום תוך נפשי, עם מציאות פנימית.
החיים מוליכים אותנו לשוטט, לשהות, להימצא במקומות שונים המותירים עקבות בנפשנו. מה מתעורר במציאות התוך נפשית שלנו כתינוקות בבית החולים? כילדים על חוף הים? כחיילים בבסיס צבאי? כבוגרים בטיול בארץ זרה? מה מתעורר במציאות הפנימית שלנו אל מול גדר תיל? אל מול יער? אל מול ים? אל מול מבנה מט לנפול? אל מול מקום לא מוכר שהופיע בחלומנו?

קלפי מקום הם קלפים השלכתיים המזמנים שיטוט במסלול מעגלי- הלוך ושוב, בין חוץ לבין פנים, בין מקומות ממשיים בעולם ובין מקומות פנימיים בתוככי הנפש.
הקלפים מאפשרים לשאול שאלות, לחפש אחר דרכים, להעלות זיכרונות, להתבונן באופן מעמיק בתחושות, במחשבות וברגשות, להיפגש עם האחר ובעיקר עם עצמנו.

הקלפים מיועדים למטפלים, לאנשי חינוך, להורים, לילדים, לנשים ולגברים, ולמעשה לכל מי שמבקש "לחזור הביתה"  ולהיפגש עם עצמו.